_svg.png){kind=icon}
בשנת 2013 התחלתי ללמוד במכללת רופין במסלול לתואר ראשון, השיקול העיקרי היה עבודה ולימודים גבוהים ביחד. צמד קורסים שהשפיעו עליי מאוד היו ״מבוא לתורת ההחלטות״ ו-״סדנא לקבלת סיכונים״ שהועברו ע״י פרופ׳ יוסי יסעור.
הקורסים הללו עסקו בין היתר בדרך בה אדם מקבל החלטות ומנהל סיכונים, מה הדרך הנכונה לנסות ולפתור עולמות של חוסר ודאות וכיצד ניתן להתנהל בצורה שכלתנית יותר כאשר מנסים למצוא את נקודות האיזון בעסקים ובחיים.
מרבית הקורס היה תיאורטי, אך עם זאת, העניק ללומדים לא מעט כלים (אילו בחרו לקחת אותם כמובן) שניתן היה לקחת ולהמשיל על כל פרט בחיים, קל וחומר, על לימודים העוסקים במספרים, כלכלה וניהול עסקים.
ישנן מספר דוגמאות פרקטיות שלצערי לא לקחתי בחשבון בצורה ברורה אך עם זאת, השונות בקבלת התוצאה תלויה בעיקר בדרך בה הסתכלתי על הדברים. קחו לכם כמה דקות לצפות בסרטון המצורף, לאחר מכן, נמשיך ונצלול יחד לתוך עולם קבלת ההחלטות מהמשקפיים שלי. כאמור, אצרף את תיאור המקרה שלי ומשם אפשר לגזור את שכר הלימוד שאולי ניתן לצרוך מבלי הצורך בסדנת חינוך כפי שעברתי.
חלק ראשון: חשיפה
נטיית הלב שלי לעולם הדו״ג התחילה איפשהו בימים בהם אני מתחיל לזכור את עצמי, אופנועים ממונעים היו חלק בלתי נפרד מההווי במשפחה שלי. אבא שלי, חובב אופנועים מושבע לקח אותי למסע שעד היום נשאר חרוט בליבי להכיר ולשאוף אוויר מפויח של אופנועים.
זה התחיל באופנועי ספורט הראשונים שלו (Suzuki 600F) עבר דרך הגמל המיתולוגי (Suzuki DR600) וכמובן מספר אופנועי מוטוקרוס שאני עצמי רכבתי עליהם (Suzuki RM80).
נקודות הילדות ששזורות בזכרוני עוברות דרך טיולי כביש ארוכים, רכיבות שטח מהנות ותחרויות עד אשר ירדתי מאופנועים לטובת רכב. אך האהבה הזו לעולם לא הפסיקה להיות חלק מליבי.
לפני מספר שנים, דודי ז״ל אשר רכש את אופנוע ה-Harley Davidson Sportster 1200 שלימים הפך לחרב פפיות. בשנת 1998, נפגע דודי כתוצאה מתאונה בה רכב פגע בו ומאותו רגע חיו וחיי משפחתו השתנו לרעה. דודי אושפז, עמד בין חיים למוות ולבסוף לכשיצא מבית החולים, נתבשרנו שיאלץ להתנייד בכיסא גלגלים עד שארית חיו (משותק כמעט לגמריי מהצוואר ומטה).
את האופנוע, אבי רכש והחלטנו להשתמש בו למרות ההיסטוריה שעברה עליו. זכרוני שזור לו בתחושות דיסוננס מורכבות מאוד בהן רכבנו אבי ואני לבקר את דודי ז״ל, על האופנוע, שהפך אותו למשותק.
בין בליל התחושות הרעות, היו גם תחושות טובות - הסאונד הממכר, האוויר הפתוח והיכולת לחבוש קסדה ולהיעלם לתוך עולם הרכיבה מבלי להתייחס לסביבה למעט דריכות רכיבה.
תרנו את הארץ איתו, רכבנו בצפון ובדרום, ביקרנו באודם דרך ראש הנקרה ורכבנו לים המלח ואילת עם שיירת אופנוענים. התחושה שדו״ג נתן לי כאינדווידואל הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי.
חלק שני: צריכה
במהלך השירות הצבאי שלי, בחרתי לרכוש לעצמי דו״ג ממונע - הייתה זו ווספה שנת 1994, דו פעימתית מדיפה משמן ודלק. הווספה ליוותה אותי ברכיבות לרכבת, לעבודה ולבילויים עם חברים. היא הייתה מדהימה, מרתה שמה.
עם מרתה חוויתי בפעם הראשונה את התופעה שנקראת ״כביש חלק״. איפשהו בשנת 2006 כשרכבתי על מרתה מכיוון חדרה לאור עקיבא, הופיע על הכביש כתם שמן ובאותו רגע, הווספה החליטה לסרב לציית לי. סיבוב קטן ימינה, סיבוב קטן שמאלה והגלגל האחורי החליק..
לשמחתי את הערב הזה צלחתי ללא פגע, איכשהו הכל הסתדר, פשפוש בזכרון לא מסביר לי מה הייתה הסיבה שלא נמרחתי על האספלט אבל היא בהחלט הייתה סנונית ראשונה שיכולה להבהיר שאני משחק בעולם דו״ג ממונע שיש צורך לקחת אותו בחשבון.
אני זוכר שבאותו הערב חזרתי הביתה והחלטתי שאני מעוניין למצוא פתרון להחלקה, הפתרון שמצאתי היה רכישת צמיגים חדשים. נאיבי מצידי לחשוב שצמיגים חדשים היו הפתרון הנכון עבור המצב בו נמצאתי. התשובה הייתה אמורה להיות כזו שאני צריך לעבור הדרכת רכיבה.
לצערי, הדרכת הרכיבה היחידה שעברתי על דו״ג ממונע הסתכמה בכמה שעות של הוראת דו״ג ושיחות לתוך הלילה עם חברים רוכבים. האמונה, כי שום דבר לא יפגע בי הייתה די חזקה.
עברתי אינספור רכיבות מבחן (מרבית התמונות אבדו) והתנסתי במגוון רחב של כלי רכב דו״ג, רכבתי ממוגן והכי חשוב - ראיתי את עצמי ככזה שלא יכול להיפצע בצורה חמורה, בטח שלא להפצע כמו דודי שזכרונו אמנם לא ליווה אותי בכל רכיבה, אבל היה נוכח בצורה משמעותית דרך ההווי המשפחתי.
אז מה גרם לי לכתוב את המאמר הזה? מהצד, יש סיכוי שאתם בשלב בו אתם לא מבינים לאן אני הולך, אך אילו תאזרו בסבלנות, בטוחני שתוכלו להבין מה מטרתו. עוד קצת, רק עוד קצת.
חלק שלישי: הנקודה הראשונה
את האופנוע של אבי, נהגתי לקחת למגוון טיולים לאחר שהווספה נמכרה. היה ברשותי פחנוע על 4 גלגלים, אך לצערי לא היה מה שימלא את החסר הדו״ג. האוויר, תחושת הניתוק והרכיבה היו חסרים לי, כנרקומן של סאונד ורוח, החסר היה חייב להתמלא איכשהו.
הטיולים בארץ עברו דרך טיולים צפונה לבקר בני משפחה בטבריה ובגולן, למרכז רק כדי לשתות כוס בירה ודרומה בלי שום מטרה. כל רוכב אופנוע יזדהה איתי, יש את אותם ימים שאתה זקוק לזמן לעצמך, לסדר את הראש, אלו הימים שאתה לוקח את האופנוע ומתחיל לרכב, אין באמת יעד מוגדר אלא הרכיבה עצמה היא זו שגורמת לך להתחבר אל הסביבה ואל עצמך, הניתוק של הרכיבה והבלחות החיבור למציאות מייצרות לך את התחושה בה תוכל להתחבר למציאות יומיומית ואולי אף לענות לשאלות מורכבות שבאותה העת אין לך תשובה להם.
ב-9 ביולי 2009, עשיתי פעמיי לאיזור התעשיה בנתניה כדי לעבור ראיון עבודה. באותו יום, מזג האוויר בחוץ היה נוראי, בין הימים החמים ביותר שידעתי, חשבתי לעצמי האם נכון להגיע לראיון עבודה עם כל ציוד המיגון וכו׳ או שמא כדאי לוותר ולהגיע רכוב עם חולצה קצה וג׳ינס.
קול פנימי אמר לי שלא לוותר על המיגון, מאז ומתמיד לעלות על דו״ג בכביש ולרכוב ללא מיגון היא אחת מהרעות החולות בעיניי ולכן לא עשיתי זאת.
סביב השעה 12:00 בצהרים לאחר שנגמר הראיון עבודה, יצאתי מאיזור התעשיה והתחלתי לרכב דרומה, קצת לפני מפעל שלושה נגרים ז״ל, עמדה לה משאית ענקית שחנתה בדאבל פארקינג. כיאה לאופנוען, התחלתי הליך של עקיפה וממש באמצע שאני מבצע את העקיפה של המשאית פרצה לכביש מלגזה שלופה.
אני זוכר את האירוע כמו סרט איטי, אני מנסה לברוח בין המלגזה למשאית, עיניו של מפעיל המלגזה נפערות לרווחה ואני נחבט עם הראש על המלגזה ומפרק את הקסדה לגורמים. מתגלגל על הכביש והאופנוע משמיע קול ענות חלושה עד שכובה לו.
אחסוך את התיאור של הסיטואציה, אבל אציין שהובהלתי לבית החולים לניאדו כשבדרך אני מתקשר לאמא שלי לשיחה שלא תשכח לעולם ומה שאמרתי זה: ״אמא, מה שלומך יפה שלי? קודם כל אל תדאגי, אני בסדר..״
הפגישה בבית החולים והשיקום לאחר מכן היו די פשוטים, אני לא יודע לומר מה הייתה הסיבה שהכל תקתק אבל אולי חלק בזה קשור לגיל הצעיר שנמצאתי בו, אולי בכלל זו הפגיעה שהתמזל מזלי ויצאתי ממנה בחתיכה אחת ואולי היה זה רק עניין של זמן עד שאפגוש בפציעה קשה אחרת. כל אלו, לא עניינו אותי, אלא מה שבחרתי להתייחס אליו הוא מתי אני חוזר לרכב.
אקצר ואציין כי עברתי לא מעט בדרך, הספקנו אבי ואני לבנות את האופנוע מחדש, עברתי עוד מספר אופנועים בדרך ואיפשהו שם אופניים נכנסו כחלק בלתי נפרד מהפלטפורמה המשנית לעולם הממונע.
חלק רביעי: חזרה למקורות
את החיבור לאופניים חזרתי להשלים איפשהו לפני 5 שנים, בתחילה היה זה עבור רכיבות ספורטיביות ובהמשך התחברתי לרכיבות ארוכות ואז לסינגלים.
משהו ברכיבה הזו ענה על הרבה צרכים גלוים וסמויים, האקשן והספורט כיכבו במקום הראשון ובמקום השני כיכב לו האספקט החברי.
החיבור הלך והתעצם כאשר הגיע התקופה המסועפת של וירוס הקורונה, הכלא הביתי והרדיוס הספורטיבי הכניסו אותי יותר לעובי הקורה. פתאום, הרכיבות קיבלו גוון נוסף, דומה בצורה סימבולית לתחושות המחנק שעזר לי האופנוע לפרוק.
רכיבה על אופניים שחררה אותי מהכלא הביתי, נתנה לי את האוויר שכל כך הייתי צריך ואת הספורט הגופני והפסיכולוגי.
גם כאן, על מיגון לא פסחתי ואף החלטתי לקחת צמד קורסים של רכיבה, אם כי, לא השלמתי אותם למעט מספר פגישות קצר. למה זה קרה? איני יודע, אבל מה שאני כן יודע, זה שככל הנראה, ניהול הסיכונים שלי לקה בחסר.
החזרה לעולם דו״ג בצורה אינטנסיבית, הכולל שטח טכני וכיוב׳ הובילה אותי מהר מאוד לעולם שאני לא מכיר מספיק - מצד אחד, אין פה מצערת או ידית שאפשר למשוך כדי לעבור מעל סלע, מצד שני קשה שלא להרגיש את הביטחון כשיש לך אופניים איכותיים שניתן לדרוס איתם את השטח.
אילו ידעתי לאן אני הולך להגיע, ככל הנראה הייתי מנסה לעשות דברים אחרת, אולי..
חלק חמישי: הנקודה השניה
ב 16 לאפריל 2021 החלטנו אני וחבריי לפקוד את סינגל אריאל, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי שם, בפעמים הקודמות לקחתי קוים זהירים יותר ולאט לאט דרך למידה נפתחתי לעולם המקפצות.
משהו בתחושת זמן אוויר ורמפות גרם לי להרגיש שאני חוזר לתקופת המוטוקרוס ולמסלול המיתולוגי בכפר ויתקין שהיה לי לבית.
אותו יום בישר רעות, בדיעבד, היום הזה הזכיר לי את היום של התאונה עם האופנוע. דברים לא הסתדרו כמו שצריך, לא ישנתי טוב וזכור לי שהייתי די רעב.
כנראה שזו הנקודה הראשונה בה הייתי אמור להזכר בהרצאה של פרופסור יוסי יסעור ולקבל קצת תחושה פנימית שאמורה הייתה להבהיר לי שהייתי צריך להשאר בבית או שלכל היותר, לקחת את הקוים הפחות אגרסיביים.
איפשהו באחת הרמפות, מתוך החלטה לקויה, ביש מזל, חוסר ניסיון או סתם כי ככה רצה היקום, נפלתי הצידה. בנפילה שמעתי את ה-״פאק״ הידוע לכל פצוע ברך ומשם הכל היה היסטוריה. טיפסתי באותו יום למעלה ברכיבה, עדי יהיו חבריי שחשבו עוד שאני אאלץ לעבור פינוי מוסק או משהו בסגנון.
פידלתי למעלה, לא לפני שאמרתי להם שאני רוצה לחזור לרכב והפציעה ממש בקטנה, אבל הברך הפצועה סרבה להענות לפידול בעצימו הרגילה, היה זה ברור שמשהו משמעותי קרה. פידלתי, בראש לא דמיינתי לאיזה מצב אגיע וכמה הלקיחת סיכונים שלי הייתה לא מושכלת. בכניסה לרכב, הברך הסתובבה, אז כבר הרגשתי שמשהו לא תקין.
פניה לשירות חירום ופגישה ברופא עייף שטען שאין כלום, משם הביתה לאסוף את הילד ולאמא שלי, טיפוס במדרגות ותחושת ׳חוסר יציבות׳ העיד כי משהו לא יחזור להיות כפי שהיה, לפחות לא בתקופה הקרובה.
למחרת בבוקר, הברך הפכה לכדור, מילאה עצמה נוזלים וליוותה אותי לתוך מסע של שיקום שעד היום אני בתוכו.
במסע הזה הספקתי לקרוע את ה-ACL (רצועה צולבת קדמית) בברך שמאל ואת ה-ACL בברך ימין. למתוח מספר רצועות ולגלות על גמישות יתר והתרומה לפציעות שלי.
אני פחות בעניין של לספר מה הליך השיקום ולמה חשוב להיות בתוכו, אם תרצו להעמיק קצת יותר תוכלו לקרוא את המאמר שכתבו הפיזיותרפיסטיות מפיזיוקדם, כמו גם מה ההחלטות שאני עושה בדרך. המטרה בפוסט הנ״ל הנה לתת נקודה שונה לדרך בה יש לקחת סיכונים בצורה מותאמת ולהתייחס להשלכותיהם.
חלק שישי: טיפ של אלופים
את החלק הזה אשאיר קצר, יותר כמו סיכום של שנת 2022 וטיפ של אלופים עבור אלו הנכנסים בשלב זה לשטח או כאלו המעוניינים לנסות ולצמצם את מרווח האי ודאות. בראות עיניים, הדרך הטובה ביותר להסתכן היא להגיע עם כלים מתאימים. למה אני מתכוון? להגיע ממוגנים ככל שניתן, לעבור הדרכות רכיבה ולהגיע רעננים לרכיבות.
מותר לוותר, מותר לומר לעצמכם שלא חייב לעשות כל אלמנט או לא חייב לקום בבוקר לרכיבה. זו לא עבודה, זה תחביב. פועל יוצא של התחביב הוא הזמן שנכון לצרוך אותו והמינון, אף אחד לא יכול לומר לכם באיזו צורה נכון לרכב, איפה ומתי. מה שאני מנסה לומר הוא שאתם אחראים לעצמכם, גם אם נדמה לכם שאתם ״מוגנים״ בחברת רוכבים מנוסים יותר, הדבר לא כך.
דברים קורים, או יותר נכון לומר shit happens. היה וקרה מקרה, תנסו לעשות הליך של ראיה לאחור, רטרוספקטיב שכזה (להייטקיסטים שבינינו) וקחו ממנו את הנקודות החשובות ביותר. מה למדתם על עצמכם? מה למדתם על הסיטואציה? איך ניתן היה לשפר? מה הדבר הבא שאתם צריכים לעשות כשתחזרו לסיטואציה דומה? וכיוב׳.
אל תאשימו את עצמכם בבחירה פחות טובה, לפעמים זה בלתי נמנע. לפעמים בלתי נמנע לנהוג בגשם ולאבד שליטה בגלגל האחורי של אופנוע, או להכנס לסיבוב במהירות סבירה ופתאום לראות שאתם מאבדים שליטה. קורה, הדברים האלו יקרו - את התוצאה שלהם תוכלו למזער בעזרת הסעיף הראשון של למידה והאשמה של הסעיף הזה תצטצמם לה אם תבינו את הסעיף הקודם, זה שדיבר על shit happens.
חשוב לזכור שאילו החלטתם לבצע אלמנט מסויים, אל תתחרטו באמצע. כמו בחיים, אני מאמין במשפט ״נגעת-נסעת״, תסקרו את האלמנט בצורה ברורה, תנסו לאמוד את הסיכונים ואילו הוא לא מתאים לכם, פשוט אל תבצעו אותו. היה והחלטתם שכן להיענות לאתגר, תכננו אותו ובצעו אותו מבלי להתחרט, שכן אילו חוסר הביטחון ישתלט בשלב זה, הסיכוי לפציעה יגדל.
לבסוף, אני חושב שהתהליך שלומדים כתוצאה מפציעה או ממכשולים בדרך יכול רק לחשל אם לוקחים אותו בפרופורציה הנכונה. לצערי, בתחילת הדרך המצב שבו ניגשתי לסיטואסציה היה מורכב מאוד, לימים, אני במקום אחר. זה לא אומר שאני יותר פעיל או שחזרתי לרכב כפי שאני רוצה, אבל זה כן אומר שאני עושה דברים אחרים (ונוספים) שממלאים אותי בעולם הדו״ג וכן בפנים שלא קשורים לעולם תוכן זה באופן ישיר.
בנימה זו, אאחל לכם שנה אזרחית טובה, מלאת החלטות טובות וגרועות כאחד - מי יתן ותטעו הרבה (רק בטוחים ככל שניתן) תלמדו המון ותמצאו את עצמכם בתום שנת 2023 עם כלים טובים יותר לרכיבה ולחיים בכלל.
留言