כמה מילים עליי לפני שנתחיל - התחלתי לרכוב לפני משהו כמו חמש שנים. ירדתי מהאופנוע, חבר הציע לי: "בוא תחליף באופניים". שכרתי אופניים מחנות שלא הכרתי, נסעתי איתו למסלול שלא הכרתי - ומשם הכל היסטוריה.
התחלתי לרכוב בעיקר במסלולי הבית כמו בארי, גברעם, להב וכל מה שביניהם. בשנתיים האחרונות נכנסתי יותר לעובי הקורה והתחלתי להתמודד עם מסלולים מאתגרים יותר כמו פארק קנדה, בן שמן ופארק בריטניה.
את הכתבה הזאת אני כותב קצת לפני הטיסה השנייה שלי למורזין, שנה אחרי הביקור הראשון.
למה זה חשוב? כי בדיוק ככה הגעתי למורזין ביולי האחרון. טסתי בלי יותר מדי ידע ובלי יותר מדי הכנה למסלולים. קפצתי למים העמוקים - בזהירות, עם הרבה עזרה מהמדריך - וחוויתי את אחת החוויות המטורפות שהיו לי בחיים.
בשנה האחרונה, עם כל המלחמה, השתנתה לי קצת הפרספקטיבה על החיים. אחת ההחלטות שקיבלתי הייתה לחגוג את גיל 30 בחופשת רכיבה - קצת נוף, בירה טובה ואופניים. אחרי הרבה ניסיונות שכנוע של חברים שלא צלחו, החלטתי לטוס לבד בכל מקרה. היום אני יכול להגיד שאני כל כך שמח שלא ויתרתי.
רכיבה ממש לפני הטיסה
הכנות
פניתי לגורייד כבר בנובמבר וקיבלתי מענה מהיר מאוד. איתי הסביר לי בדיוק מה כולל המסלול דרכם, ואני יכול להגיד שהארגון היה יוצא דופן. הכול היה מסודר מקצה לקצה - רשימת ציוד, הערכת עלויות, אפשרויות התאמה אישית, מסוג הלינה ועד השכרת האופניים וציוד הרכיבה.
בסביבות דצמבר שובצתי לקבוצה בהובלת גיל שריבמן (ה-א-ג-ד-ה). סגרנו את כל הפרטים וקבענו פגישה שבועיים לפני הטיסה בפאמפטרק ברעננה כדי להכיר אחד את השני ולתאם ציפיות.
לאורך כל הטיול גיל ליווה אותנו, הראה איך לגשת לאלמנטים, הסביר טכניקה נכונה ובעיקר נתן המון ביטחון לנסות דברים חדשים. אני באמת חושב שאת מה שעשיתי במורזין איתו, לא הייתי עושה לבד גם בעוד עשר שנים. לכן, אני באמת ממליץ לטוס עם מדריך שמוביל אתכם. כן, גם אם אתם בטוחים שאתם רוכבי-על.
מורזין
היום הראשון היה יום העברות. אחרי הנחיתה חיכה לנו נהג עם מיניוואן ועגלה לציוד ולאופניים של מי שהביא את שלו, ונסענו בערך שעה למורזין. מיותר לציין שנוף האלפים הצרפתיים והשוויצריים פשוט עוצר נשימה - הרים, פסגות מושלגות, יערות ענקיים ומה לא. הנסיעה עברה מהר מאוד.
הדירה הייתה במיקום מטורף - שלוש דקות הליכה מהרכבל של פלני וחמש דקות מהרכבל של מורזין. מסביב חנויות אופניים, רוכבים, אוכל, בירה ואווירה של פסטיבל אופניים. כל אחד התמקם בחדר שלו, שתינו קפה, מי שהביא אופניים הרכיב אותם, ואני יצאתי להסתובב קצת בעיר. נשארו בערך שעתיים עד סגירת הרכבלים, אז העדפתי פשוט לטייל, לספוג את האווירה וכמובן - להרים רחפן.
למחרת בבוקר, בסביבות שמונה וחצי, יצאנו לחנות של אלן לקחת את האופניים. כל הסיפור לקח בערך רבע שעה, כולל התקנת פדלים וכיוון בולמים לפי המשקל שלנו. קיבלתי Commencal Clash - אופני אנדורו שמותאמים לבייקפארק. כיסא נמוך, הילוכי דאון היל והמון, אבל המון, מהלך בבולמים. בתשע בדיוק, עם פתיחת הרכבל, התחלנו לעלות לכיוון סופר מורזין. משם אפשר לרדת חזרה לעיירה דרך שלל מסלולים או להמשיך לכיוון אבוריאז'. אנחנו בחרנו בירוק לכיוון אבוריאז.
לא הצלחתי להפסיק להתלהב ולחייך. הרגשתי שחזרתי לגיל תשע בלונה פארק, בדיוק אחרי שאמא קנתה לי ארטיק קרח. וזה היה מוטיב שחזר לאורך כל הטיול. לא משנה אם עמדנו על פסגה או בתוך עמק - היינו מוקפים בנופים הכי יפים שראיתי בחיים שלי.
בהתחלה האופניים הרגישו לי מוזר. בכל זאת, אני רגיל לרכוב על זנב קשיח עם 120 מ"מ מקדימה. לקח לי קצת זמן להתרגל. אבל אחרי כמה ראנים במסלול הכחול Bleue Des Brochaux כבר הרגשתי בבית. הצלחתי לתזמן קפיצות כמו שצריך, ובסוף היום כבר ירדתי דרופ ענק מבחינתי, עשיתי סטפ-אפ עם גאפ באמצע וניקיתי כמה טייבלים. כבר אמרתי שגיל מלך?
אחרי כמה שעות אמות הידיים כבר כאבו מכל ה-Braking Bumps, הגוף התחיל להתעייף, אז חזרנו לעיירה קצת לפני סגירת הרכבלים. מקלחת זריזה, ארוחת ערב ב-O'Chalet עם חצי בירה - וסיימנו יום מטורף.
בבוקר היום השלישי התעוררתי גמור. אם זה מהיין הצרפתי המעולה של ערב קודם ואם זו פשוט העייפות - החלטתי לקחת את היום קצת יותר באיזי. עלינו לפלני ומשם המשכנו לכיוון לה ז'ה. גם שם הכול מלא ברוכבים - ילדים בני ארבע לצד מבוגרים בני תשעים ותשע. ממש כמו משחק של קודקוד. התחלנו בכמה ראנים על טייבלים וברמים בדרגות קושי עולות כדי להתחמם, ומשם המשכנו ל-Jump Park. התמקדנו במסלולים הכחולים ופשוט חרשנו אותם. הגשם הקל שירד בלילה השאיר את המסלולים במצב מושלם. בהתחלה קצת חלק, אבל מהר מאוד הכול התייבש. הברמים אחזו בטירוף, היה קל לצבור מהירות, והטייבלים פשוט התחברו אחד לשני.
ובתוך כל זה - הנוף.
באחד המסלולים יש אגם קטן עם שולחן. ישבתי שם כמעט חצי שעה באמצע ראן, רק סופג את האוויר, השמש וכל מה שמסביב. בהמשך החברים רצו לנסות מסלול אדום עם אלמנטים שדורשים יותר התחייבות. אני כבר הייתי עייף, אז עברתי להיות הצלם. בערב חזרנו לדירה, בישלנו פסטה, פלפלת ובולונז - כי גיל, מסתבר, הוא לא רק מדריך רכיבה אלא גם שף - אכלנו, שתינו, צחקנו והלכנו לישון.
ביום הרביעי יצאנו לכיוון שאטל. היינו ראשונים ברכבל, עברנו שוב דרך מורזין ואבוריאז' עד שהגענו לפסגה. התחלנו במסלול Le Panoramic, וכמו שהשם שלו מרמז - הוא באמת פנורמי. זה המסלול האהוב עליי מכל הטיול. ברמים רחבים, קפיצות שאפשר לבנות עליהן ביטחון בהדרגה, ליינים כיפיים, ובעיקר - נוף שקשה להסביר במילים. חזרתי עליו יותר מכל מסלול אחר בטיול. אפילו בגשם. פשוט לא הייתי מוכן לוותר עליו.
אחר כך ירדנו ל-Vink Line. אחרי ראן אחד התחילו לי התכווצויות בכף היד, אז עצרתי לארוחת צהריים בבית קפה קטן, בזמן שמולי ילדים קופצים קפיצות בגובה פי כמה ממני. הרגשתי שאני יושב מול תחרות Slope Style פרטית. בהמשך תפס אותנו גשם. כשכבר התחזק, החלטנו לסיים את היום, ירדנו לאגם שבתחתית ההר ועברנו דרך עיירת העיזים. חוויה מגניבה בטירוף.
ביום החמישי חזרנו למסלולים הקלאסיים של מורזין.
עלינו לאבוריאז' והתחממנו על ה-Tutti Frutti המפורסם. אחר כך החלטנו לאתגר את עצמנו. התחלנו בטייבל Oakley המפורסם אמנם לא היה לי אומץ לקפוץ אותו אבל התמודדתי עם הגאפ שלפניו, אליו מגיעים דרך סט ברמים. זאת אחת הקפיצות שאני הכי גאה בהן שעשיתי שם. כל כך חששתי ממנה, אבל גיל עשה בדיוק את מה שהוא יודע לעשות - הוריד לחץ, הדגים, פירק את האלמנט לחלקים ונתן את כל הביטחון שהייתי צריך.
אחר כך המשכנו לגאפ במסלול האדום, ושוב - אותה שיטה. הסבר, הדגמה ופירוק עד שכבר לא נשאר ממה לפחד. ככה הגענו לחצי היום. חלק המשיכו לכיוון פלני וה-Jump Park, ואני כמובן חזרתי לפנורמיק. איך לא.
היום השישי היה גשום מאוד. יש כאלה שיגידו שזה מבאס. אנחנו עלינו לרכוב את המסלול השחור בפלני.
ציפיתי להחליק כל הדרך למטה, אבל בפועל זאת הייתה אחת החוויות הכי מגניבות בטיול. נכון, היו שם קטעים שהרגישו מעבר ליכולת שלי, אבל הצלחתי לעבור אותם, וזה היה כל כך שונה מכל מה שאני רגיל אליו בארץ. בגלל שהגשם התחזק, החלטנו לא לעלות לעוד ראן. במקום זה יצאנו ברגל למפל שנמצא כחצי שעה מהעיירה. הליכה דרך הרחובות היפים של מורזין, לתוך יער ענק, עד למפל מרהיב.
וככה נגמר הטיול.
גם הדרך חזרה עבדה כמו שעון. המיניוואן חיכה לנו, הסיע אותנו לשדה התעופה, נפרדנו מהחברים שנשארו לעוד כמה שבועות - וחזרנו הביתה.
אומרים שיש את החיים לפני מורזין ואחרי מורזין. כמה חודשים אחרי שחזרתי כבר סגרתי את הטיול הבא.
הפעם אני מגיע מוכן יותר, בטוח יותר, ומשוכנע שגם הפעם, עם גיל ועם כל מה שלמדתי, אצליח לעבור עוד מכשולים שפעם לא האמנתי שאעשה.
לסיכום
אם אתם מתלבטים אם לטוס למורזין - אל. פשוט תטוסו.
כדי להוציא מהטיול את המקסימום, ללמוד, להתקדם ולאתגר את עצמכם - תטוסו עם מדריך.
ואם בא לכם לראות איך כל זה נראה באמת, אתם מוזמנים לקפוץ לערוץ היוטיוב שלי.
